בשלושת הספרים – מסעות אורידיקה, אני פסיכה וארוס ו-מסיפורי אקו, שגרעינם הוא סיפור של זוגיות מיתולוגית, עובר חוט מקשר, והוא המבט. המבט כיוצר הקשר, קשר החיים, קשר האהבה, קשר הקיום – או אי-הקיום. המוות. מבטה האוהב של האם בתינוקה הוא מבט מחייה, היעדרו של מבט אוהב מצד האם משמעו מוות נפשי של התינוק. וכך גם בכל אינטראקציה משמעותית, זוגית או אחרת: המבט יכול להחיות – או אף להמית.

בסיפור אורפאוס ואורידיקה, אורפאוס היורד לשאול כדי להציל את אהובתו ממוות-לעד, זוכה ומקבל מידי אל השאול את היכולת להחיות את אהובתו, בתנאי שלא יפנה את מבטו לאחור לעבר אורידיקה ההולכת בעקבותיו. אבל הוא מפנה בכל זאת את מבטו לאחור ברגע מסוים (ביודעו את תוצאות המבט הזה), ומביא בכך למותה (הסופי) של אורידיקה.

בסיפורם של ארוס ופסיכה, ארוס אוסר על פסיכה להביט בו. לראות אותו. לפיכך הוא פוקד את משכבה רק באפילה – בלילות, ומסתלק עם שחר. כשהיא אינה מצייתת לאיסור הזה ומאירה עליו באחד הלילות בעששית, הוא נמלא זעם ובורח מפניה. כאן האור – תנאי לקיום המבט, הוא סמל לידיעה: רק באור, באמצעות המבט, ניתן לדעת, ידיעה שעונש בצידה.

'מסיפורי אקו' גרעינם הוא סיפור נרקיס ואקו: אקו המשתוקקת למבטו של נרקיס, ונרקיס שמבטו מופנה אך ורק לעבר דמותו הנשקפת במי הנחל – מבט המביא למותו שלו כאשר הוא צולל וטובע בתוך דמותו שבנחל..

כתיבתם של שלושת הספרים ארכה למעלה משני עשורים. בתחילה, בלי שמץ של מושג על עלילה כלשהי ועל מה שעתיד להיווצר מאוסף של קטעי הרהורים שאני מעלה בכתב. עד שעולה ומופיע ומתבהר החוט המקשר בין הקטעים. כמו כן, בתחילה (אורפאוס ואורידיקה) לא היה ידוע שיהיה לסיפורו של הצמד הזה המשך בעלילות צמדים מיתולוגיים נוספים, שבין כולם יש חוט אחד מקשר: יחסים זוגיים והמבט – או אי-המבט – שביניהם. ההתבהרות באה 'אחרי'. במבט אחורה.